היי עדי,
אמש היית מוקף בקהל אוהדים ולכן לא הרגשתי בנוח לבוא ולשתף אותך בתחושותיי ובהרגשתי, אולם אני סבורה שגם אחרי קצת פחות מיממה זה עדיין בסדר, מה גם שהרי שנו חז"ל: "מוטב מאוחר מאשר אף פעם".
אז ככה, במהלך 90 הדקות בהן חשפת בפנינו טפח אחר טפח מסיפור חייך האישי, חשתי:
כעס – על אותן מערכות אטומות (חינוך, רפואה) בהן נתקלת בדרכך, ובעיקר על אותו איש מקצוע שאמר לך שאתה חולה נפש.
שמחה – על כול אותן הצלחות קטנות כגדולות שחווית בדרך.
עלבון – צריך להסביר?
הערכה – על ההתמדה למרות הקשיים, על מציאת פתרונות יצירתיים אלגנטיים ולא פחות חשוב אינטליגנטיים. על הכנות לאורך כול הדרך ועל האמונה בעצמך.
קנאה – על הגשמת החלום, למרות שבעצם קצת קשה לומר שהגשמת חלום, אלא יותר נכון תקנת את עיוותי הטבע. ועל שהצלחת להקיף את עצמך באנשים שראו בעדי יותר ממעטפת אלא ראו את האדם.
אז תודה גדולה לך על השיתוף, זו הייתה חוויה מעצימה ושמחתי להיות חלק ממנה. וכמובן תודה על ההזמנה.
בנוסף אציין, כי הפרטנר שלי אמש, יצא אף הוא מהמופע עם תחושות הערכה רבות כלפיך וכלפי הדרך שעשית. וטרח לציין ולהדגיש את היכולת הורבאלית המעולה שלך ויכולת הטיפול בנושא כול כך אישי, רגיש ולעיתים כואב באמצעות כנות , פתיחות והמון הומור. הוא אף התעניין האם אתה כתבת את הטקסט או נעזרת בכותבים חיצוניים? (אשמח לדעת)
זהו עדי, באמת על הקצה המזלג, אם כי יש תחושות המלוות אותי מאמש אולם קשה לבטאן במילים.
בספר הסיפור שאינו נגמר מופיע המשפט: "עשה מה שליבך חפץ", ואני מאחלת לך לכולנו להמשיך ולעשות מה שלבנו חפץ.
תודה על ההזמנה וההזדמנות.
לבנת
(09/08/2010)