אפריל 2012

לפני 9 שנים יצאתי מבי"ח אחרי הניתוח הראשון בתהליך לשינוי מין                        

או כמו שאני קורא לו ניתוח להתאמת מין,

אז הייתי ילד בן 24 וחשבתי שזכותה של הנפש שלי לפרוץ החוצה

ולקבל את החירות שכל כך מגיעה לה

כנראה שלא במקרה נקבע תאריך הניתוח

בסמוך לחג הפסח המסמל יותר מהכול את חירותנו.

 

לשמחתי גדלתי בבית שהעניק המון תמיכה ואהבה.

בית שבו אימא הבטיחה שהיא תמיד תישאר אימא

העיקר שאהיה בן אדם טוב (אני משתדל)

ולא פחות חשוב שאהיה מאושר,

ואכן עד רגע ההרדמה היה זה היום הכי מאושר בחיים שלי

והמתנה הכי יפה שקיבלתי,

בפעם הראשונה בחיי קיבלתי את עצמי!

 

בתמימותי חשבתי שכל המשפחות כדוגמת המשפחה שלי

וקבלת האחר מובנת מאליה במיוחד אם הוא שלך.

הייתי בטוח שכל אימא מחבקת,

הייתי בטוח שכשהילד מאושר גם האימא מאושרת.

 

לצערי בשנים האחרונות אני נחשף כמעט מדי יום בסיפורים

על התעללות ודחייה מהמקום הכי קרוב – משפחה.

לכן החלטתי להקדיש את זמני למסע נוסף,

מסע בו אני חושף את סיפור חיי במופע "יצא(ה)גבר"

בתקווה שהמסר בדבריי ימשיך להדהד גם כשארד מהבמה.

 

אני חייב לציין כי משנה לשנה אני מרגיש את השינוי בחברה הישראלית

אך יחד עם זאת אנחנו רחוקים מקבלה מלאה

ולצערי במדינת ישראל היום ישנם עדיין ילדים ונוער אשר

נזרקים מהבית על רקע נטייה או זהות מינית.

 

בערב ליל הסדר אני מזמין אותך

להביט באנשים סביבך בשולחן החג

ולגלות שבכל אחד ואחת מסתתר סוג של "אחר"

כזה או אחר ...

 

חג חירות שמח!

עדי